קונספט העיצוב של בניין האמנויות החזותיות באוניברסיטת איווה, ארה"ב, מתמקד בחוויה פנומנולוגית, ניצול אמנותי של אור טבעי ויצירת מרחבים שיתופיים בין-תחומיים. בהובלת האדריכל בעל שם עולמי סטיבן הול ומשרדו, הבניין משלב חדשנות חומרית וטכנולוגיות בנות-קיימא כדי ליצור יצירה אמנותית שהיא גם פונקציונלית וגם רוחנית. להלן ניתוח של פילוסופיית העיצוב שלו מארבעה ממדים:
1. תפיסה מרחבית מנקודת מבט פנומנולוגית
בהשפעת התיאוריה הפנומנולוגית של הפילוסוף מוריס מרלו-פונטי, הול מדגיש כי אדריכלות צריכה לעורר את החוויות המגולמות של אנשים דרך החלל והחומרים. הבניין מאמץ מבנה נקבובי אנכית, ומכניס אור טבעי לעומק הבניין דרך שבעה "מרכזי אור" קומה-לקומה, ליצירת רצף דינמי של אור וצל. לדוגמה, קיר המסך המעוגל מזכוכית של האטריום המרכזי, בשילוב עם גרם המדרגות הלולייני, מאפשר לאור להטיל צללים זורמים על הקירות והרצפות ככל שהזמן משתנה, תוך שהוא דומה ל"פסל של אור" ומאפשר לצופים לתפוס באופן אינטואיטיבי את הנוכחות הפיזית של אור טבעי תוך כדי תנועה.
הול עיצב את חזית הבניין כ"עור נושם": החזית הדרומית מכוסה בפאנלים מנוקבים מפלדת אל-חלד, המסתירים את החלונות במהלך היום ומסננים את אור השמש דרך החורים, ויוצרים אור וצל מופשטים בדומה ל"ציור מטושטש של מארק רותקו"; בלילה, אורות פנים חודרים דרך הפאנלים, והחורים הופכים למלבנים זוהרים בגדלים שונים, מה שהופך את הבניין ל"מגדלור של אור" בעיר. אפקט חזותי מתחלף זה של יום ולילה הופך את הבניין למכל של זמן וטבע, ומחזק את הקשר הרגשי בין אנשים למרחב.
2. מניפולציה אמנותית של אור טבעי
הול רואה באור טבעי "את המדיום האמנותי החשוב ביותר". הבניין משיג שליטה מדויקת באור דרך חלונות בפרופורציות לפי סדר פיבונאצ'י, מעוקליםזכוכית פרופיל Uקירות מסך ומערכות גג:
איזון בין אור יום ישיר לבין השתקפות מפושטת: האולפנים משתמשים בזכוכית פרופיל U בעלת העברה גבוהה עם טיפול פנימי חלבי, המבטיחה כמות מספקת של אור טבעי ליצירה אמנותית תוך הימנעות מסנוור.
תיאטרון אור וצל דינמי: העור הדו-שכבתי שנוצר על ידי פאנלים מחוררים מפלדת אל-חלד ופאנלים חיצוניים של אבץ כולל חורים שגודלם ומסודרים באמצעות אופטימיזציה של אלגוריתמים, המאפשרים לאור השמש להטיל דוגמאות גיאומטריות על הרצפה הפנימית המשתנות עם עונות השנה והרגעים, ומספקים לאמנים "מקור השראה חי".
תרחיש לילה הפוך: עם רדת הלילה, אורות הפנים של הבניין עוברים דרך הפאנלים המחוררים ו...זכוכית פרופיל Uבכיוון ההפוך, ויוצרים "מיצב אמנות זוהר" היוצר ניגוד דרמטי עם המראה המאופק במהלך היום.
עיצוב האור המעודן הזה הופך את הבניין למעבדה של אור טבעי, העונה על הדרישות התובעניות של יצירה אמנותית לאיכות אור תוך הפיכת אור טבעי לביטוי מרכזי של אסתטיקה אדריכלית.
3. רשת מרחבית לשיתוף פעולה בין-תחומי
במטרה של ניידות אנכית ולכידות חברתית, הבניין שובר את המחסומים הפיזיים של מחלקות אמנות מסורתיות:
קומות פתוחות ושקיפות חזותית: הסטודיואים בני ארבע הקומות פרוסים בצורה רדיאלית סביב האטריום המרכזי, עם מחיצות זכוכית בקצוות הרצפות, מה שהופך סצנות יצירה דיסציפלינריות שונות (כגון זריקת חרס, חישול מתכת ומידול דיגיטלי) לגלות זו את זו ומעוררות התנגשויות השראה בין שדות.
עיצוב מרכז חברתי: גרם המדרגות הלולייני הורחב ל"מרחב שניתן לעצירה" עם מדרגות ברוחב 60 סנטימטרים, המשמשות הן לתחבורה והן לפונקציות דיון זמניות; מרפסת הגג ואזור העבודה החיצוני מחוברים באמצעות רמפות כדי לעודד תקשורת בלתי פורמלית.
שילוב שרשרת ייצור האמנות: מסדנת היציקה בקומת הקרקע ועד לגלריה בקומה העליונה, הבניין מארגן חללים לאורך זרימת "יצירה-תערוכה-חינוך", המאפשרת לסטודנטים להעביר את עבודותיהם ישירות מהסטודיואים לאזורי התערוכה, ויוצרים מערכת אקולוגית אמנותית סגורה.
קונספט עיצובי זה מהדהד את המגמה של "אינטגרציה חוצת גבולות" באמנות העכשווית וזוכה לשבחים על "הפיכת חינוך האמנות מאיים דיסציפלינריים מבודדים לרשת ידע מקושרת".